איור, ציור, אינן מילים נרדפות
ציור, רישום, איור, נראה ששלושת המילים האלה מתארות משהו דומה. אני רוצה כאן לחדד דווקא את ההבדלים ביניהם.
הרבה מתחושות הילדות שלי קשורות לדימויים וצבעים שבעצם ניטעו בי על ידי מאיירים שעיטרו באיוריהם ספרים שאהבתי.
אני, שלא ידעתי עדיין לקרוא, חיברתי את הדמויות שבאיורים עם הטקסט שהקריאו לי, וכך הסיטואציות נשארו חקוקות ומקובעות אצלי עד היום.
פיבקה, הכלב של פצפונת של אנטון שאייר וולטר טרייר תמיד יהיה מסוג דאקל נמוך וארוך.
השושנה של הנסיך הקטן שצייר דה סנט אכזופרי היא כזו ולא אחרת.
חזרזיר, החבר של פו הדב שאייר שפרד, בטוח היה כזה קטן ולא חזיר ורוד שמן ומפוטם.
פלוטו של לאה גולדברג שאייר ארי רון הוא כלבלב מינימליסטי כתום ולא אחרת.
ונוספים שקיבלו את דמותם מהאיור לא פחות מאשר מהסיפור.
לאיור הרבה כוח. כוח שיכול לעצב נופי ילדות, כמו זיכרון של ריח חופשות בקיבוץ או פנטזיות שונות שהפרטים בהן, הלבוש, הצבעוניות והסביבה “מושאלות” בזיכרון מאיורים בספרים אהובים.
מעבר להגדרות המילוניות של המילה:
“…אילוסטרציה, ציור או עיטור גרפי הבאים להאיר ולהוסיף הסבר לטקסט שבספר:
ספרי הילדים מלווים על פי רוב איורים רבים – [איור-, איורים, איורי-]…”
איור טוב הוא זה ש”מרים” את הטקסט, עוזר לו ומוסיף משהו משל המאייר עצמו, ולא רק ציור של מה שכתוב.
רבים חושבים שהאיור הוא קרוב משפחה של הציור. האם שמו בעברית נשען על מחשבה זו, א’ מאילוסטרציה והיתר מציור? לא מצאתי לכך סימוכין, אך זו אפשרות.
לדעתי זהו מקצוע בפני עצמו, שונה לחלוטין, דורש חשיבה וגישה מיוחדות למרות שהכלים הם אותם כלים.
למאייר חופש עצום למרות שעבודתו היא עבודה מוזמנת. הוא יכול להשתמש בחומרים רבים ומגרים שבאמנות הפלסטית נחשבים פחות מכובדים או גימיקיים.
ארחיק ואומר שרוב המאיירים שיצא לי להכיר תופסים את עצמם באופן הרבה יותר מציאותי מהדרך בה רואים את עצמם הרבה מהאמנים – פחות חורצי גורלות, פחות פומפוזים.
ארחיק אפילו יותר ואומר שלמאייר טוב חייבת להיות אישיות נדיבה ואמפטית כדי שיוכל “לטפל” ולהמחיש רעיונות של אדם אחר, והומור. הרבה הומור.
חגית שחל