המורה אביגיל

במשך שנים לא מעטות אני עסוקה בעבודות שבכולן מופיעים נעלי עקב, חצאיות תחרה או סרטים מצועצעים. ככל שעובר זמן, ברור לי יותר ויותר שאלה אינם הבגדים או הנעלים שלי, הם גם לא הבגדים שהייתי רוצה ללבוש היום.

של מי הם? לא ברור.

כשהחזקתי בידי את המחברת החומה שנתן לי האוצר ד”ר גיא מורג, המחברת שהייתה הבסיס לפרויקט שהוא תכנן – “פושטית” (ושהוצג במוזיאון בית העיר), הכריכה החומה עם לוח הכפל בצד האחורי, רק אז נזכרתי בכתה ג’ בבית הספר אוליפנט ובמורתי אביגיל, והתחלתי להבין מה אני מציירת או רושמת.

אביגיל (גזית) לימדה אותי שנה אחת, אולי שתיים, שנה משמעותית ומהפכנית עבורי. הייתי בת שמונה ותכננתי להיות בדיוק כמוה. הייתי מחכה לה כל בוקר לראות מה היא לובשת, מה היא נועלת, אילו תכשיטים היא עונדת.

אצלנו בבית כל סממן גנדור נחשב בורגני ודקדנטי, אימי סברה שבגדים צריכים להיות נקיים ושלמים וזה מספיק, לכן נאלצתי לחפש דגמי תשוקה אלטרנטיביים.

“אשה לא נולדת אשה – היא נעשית אשה”, כתבה סימון דה בבואר בספרה המין השני. נדמה לי שבשנים שאביגיל היתה מורתי, התחילה התכנית שלי, איזו אשה אני רוצה להיות.

זה היה השלב בו עברתי מתחומי התת-מודע המעורפל אל זיכרונות ברורים ומאווים, ואז החל מסע  רטרוספקטיבי אל תחושות רבות עוצמה של ילדותי.

אספתי את העבודות עם הבגדים והנעליים ויצרתי מהן ספר אמן שקראתי לו “המורה אביגיל” והוא הוצג ב 2015 בתערוכה בשם “גרייס קלי מרחוב אוליפנט”, בגלריה משרד בתל אביב.

עוד לפני התערוכה, כשנתיים לפני מותה, איתרתי את כתובתה ונסעתי לכפר סבא לבקר אותה. לתימהוני העצום היא זכרה אותי למרות שעברו יותר מחמישים שנים מהזמן בו היתה מורתי בכתה בית וגימל.

מורתי אביגיל [גלה] גזית נולדה בתל-אביב בשנת 1928, התגייסה לפלמ”ח, וכשסיימה את הסמינר למורים, שמשה בתפקידי הוראה במוסדות חינוך שונים, עד לפרישתה לגמלאות ב- 1990.

אביגיל גזית נפטרה ב-12 בדצמבר שנת 2017,